יצאתי לשביל הריצה שליד הבית.
מכירה אותו היטב. בשעות שונות של היום. בכל ימי השבוע.
כך לפחות חשבתי.
ואז הגיעה קורונה, הגיעו סגרים.
ונפתח לי חלון לגילויים חדשים על הריחות שעל השביל.
באוויר שנהיה נקי, בחודשי מרץ אפריל, עם הפריחה של האביב, גיליתי ריחות חדשים שהיו חזקים ומשכרים.
עצרתי לנשום. הפסקתי גם את המוסיקה שהתנגנה לי באוזניים ונשמתי שוב.
מהחצרות עלה ריח של יסמין. הריח הזה שעולה מהגדרות של חצרות הבתים בעונה הזו של השנה מזכיר לי את הדרך שהלכתי לבית הספר. תולשת עלה או שניים מפרח וממוללת כל הדרך ומריחה.
חייכתי מתענגת.
הרוח שנשבה קלות נשאה איתה את פריחת ההדרים. אז פניתי והלכתי לכיוון עצי ההדרים.
משחק חדש מצאתי לי. כמו ילדים שעוקבים אחרי תנועת הנמלים על החול, הלכתי אחרי מקור הריח בכל פעם שהגיע כזה אלי.
חלק מהריחות, כמו שיחי הרוזמרין, היו ממש על השביל, לידי. בעצם כל הזמן הם ממש על ידי.
הסתכלתי על האנשים סביבי. לא אחד ולא שניים החזיקו זר קטנטן של חרציות או פרחים אחרים. מאלה שצומחים פרא בכל האזור.
חייכתי אליהם, מנידה ראש אל הפרחים.
אנחנו לא מכירים.
שאלו לשלומי, אמרו שחייבים פרח, לנשמה. חייכתי שוב.
הגברתי את המוסיקה, חזרתי לרוץ. נושמת לרווחה.